החלטה בתיק רע"א 6568/05

א.        זו בקשת רשות ערעור על קביעתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - בגדרי פסק דין בערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב - שלפיה לא ייפסקו למבקש הוצאות הגם שזכה בערעורו. בסכסוך שבין הצדדים, בעל ואשה לשעבר, היה המבקש מתחילה צד ג', בהודעה שהעבירה לו המשיבה, בסכסוך בו נתבעה המשיבה על-ידי אמו של המבקש. בערעור בוטל פסק דינו של בית משפט השלום בכל הנוגע להודעת צד ג'.  

ב.        בבקשה הנוכחית נטען, כי היה מקום לפסיקת הוצאות ריאליות נגד המשיבה; כי בית המשפט המחוזי לא נימק את החלטתו; וכי אין כל נסיבות מיוחדות המצדיקות אי פסיקתן של הוצאות. עוד נטען, כי בית המשפט טעה בכך שלא קבע כי על המשיבה להשיב למבקש את הסכומים ששולמו לה על-ידיו על פי פסק דינו של בית משפט השלום, שבוטל כאמור בערעור בבית המשפט המחוזי בקשר למבקש.

ג.        (1)    ככלל פסיקת הוצאות היא פרוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט, והתערבות ערכאת ערעור היא במשורה. סיכם את ההלכה בנושא זה השופט גרוניס (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם): "בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגית ההוצאות שהשיתה (ובענייננו לא השיתה - א"ר) הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות (ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי, פ"ד לח(1) 167; ע"א 136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131). עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב, ואף רחב מאוד, בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו ... העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופיה של התביעה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על-ידי בעל הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו". ראו גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין, 443 בעמ' 544 והאסמכתאות דשם; ובין היתר מאוזכר ע"א 308/85 שטרית נ' כפר שמואל, פ"ד מ"א(1) 742, 746 בו ציין השופט בייסקי, כי "בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בעניין פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין, אלא כאשר מתגלים פגם או פסול בשיקול דעתו, אך כלל אחר קיים, כי בהיעדר סיבות מיוחדות, שתצדקנה אי פסיקת הוצאות, זכאי הוזכה בדין כי לא ייגרם לו חסרון כיס והוא יבוא על הוצאותיו". ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, 666; ח' בן-נון, הערעור האזרחי, 246-243, המציין אף הוא, כי ככלל לא תתערב ערכאת ערעור בשיקולי הוצאות אלא במקרים חריגים מועטים, ובין היתר כשהמדובר בטעות קיצונית או בהיעדר הנמקה (ראו גם האסמכתאות המובאות שם).  

           (2)    בטרם ניישם דברים אלה לענייננו, ראוי להזכיר, כי השיקולים לפסיקת הוצאות ככלל נמנו זה לא כבר על-ידי השופט הרשם מרזל בבית משפט זה בהחלטתו בבג"צ 891/05, ע"א 2617/00 תנובה נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא (טרם פורסמה), שצורפה אף לבקשה הנוכחית (ניתנה לאחר פסק הדין בו עסקינן). בהחלטה זו נקבע כי הפסיקה הצריכה להיות של הוצאות "ריאליות" ו "סבירות"; ועם זאת נאמר, באשר לשיקול הדעת, כי "ניסיון לקבוע מסמרות בעניין זה לא יצלח, נוכח ריבוי המקרים והנסיבות שניתן להעלות על הדעת, כמו גם אלו שמציאות החיים צופנת לה בתוך העתיד" (אך נקבעו קוים מנחים).       

           (3)    כך הכלל; ואולם, לא אחת יארע שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיהם הספציפיות של תיקים שלפניהם, לא רק כאשר התוצאה אינה חד משמעית לכיוון אחד, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות בצדדים, ופעמים שכך גם לפנים משורת הדין. הדברים מסורים לשיקול הדעת ולתחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק.

           (4)    בתיק דנא, כאמור, כתב בית המשפט המחוזי, "בנסיבות העניין, בהן מדובר בסכסוך משפחתי, אין אנו עושים צו להוצאות". רציונל זה יתכן, כמובן, בהתדיינות משפחתית או "משפחתית לשעבר" כבענייננו, ועשוי להיות כרוך ברצונו של בית המשפט לא לחדד את הסכסוך ולשפוך שמן על מדורתו, אלא להיפך - לצננו. בית המשפט המחוזי שקל את אשר בפניו, ונימק את החלטתו כאמור, אף אם לא האריך למעניתו. לפיכך אין עניין זה בא בגדר המקרים שבו, בהיעדר נימוק, תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות, כפי שמצינו בפסיקה.

           (5)    כללם של דברים, המדיניות השיפוטית נוטה שלא להתערב בשיקול דעתה של ערכאה דיונית בפסיקת הוצאות, וההתערבות תהא במשורה; אף בענייננו, משנומקה התוצאה כפי שנומקה, אין מקום להתערבות.

           (6)    ולבסוף, באשר לטענת המבקש כי בית המשפט המחוזי לא קבע, כי על המשיבה להשיב לו את הסכומים ששולמו לה על ידיו בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום: פסק דינו של בית משפט השלום בקשר להודעת צד ג' בוטל, ועל כך אין חולק. ואולם, באשר להשבה, שעל פני הדברים מתבקשת עם ביטול הפסק ועל פי גדרי הגינות (ואיני קובע מסמרות, משלא נתבקשה תשובה לבקשה הנוכחית כדי שלא להרבות בהוצאות) - זו לא נתבקשה בערעור גופו בבית המשפט המחוזי. יתכן שהדבר נבע מכך שרק חלק מן הסכום קטן שנקבע בבית משפט השלום שולם עם הגשת הערעור, והשאר כעבור זמן. משלא נתבקשה ההשבה בערעור, שונה הדבר מן הנסיבות שברקע בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 4148/05 מודום נ' בולוס (טרם פורסם) (השופט גרוניס). באותו עניין נתבקשה השבה, אך בית המשפט המחוזי לא נענה. בית משפט זה, אף שהיה ער לפסק הדין בע"א 4194/97 אוריאלי נ' סמואל,  פ"ד נג(2) 206, קיבל את הערעור בגדרי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ואולם, כפי שצוין בפסק הדין ברע"א 4148/05, לא בכל מקרה יוחלט כך אם לא נתבקשה השבה. לפיכך, במקרה דנן, משלא נתבקש הדבר בערעור, ככל שלא יושב הסכום בשל ביטול החיוב ובגדרי הגינות (וכמובן איני מכיר את כל מערכת היחסים בין הצדדים), המסלול הוא לכאורה הגשת תובענה חדשה להחזרת הסכום ששולם.

           (7)    כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום, י"ב באב תשס"ה (17.8.05).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   לח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: